1שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ. אינו רוצה לומר דמדכתיב ששת ימים תאכל מצות משמע ששת ולא שבע ולמדנו מכאן ששביעי אינו חובה לאכול מצה דאם כן צ"ל דקרא דו' ימים תאכל מצות בחובה קמיירי דא"כ היכי דייק מיניה למד על שביעי של פסח שאינו חובה אדרבה איפכא שמעינן מיניה דמדקאמר ששת ימים אינו חובה לאכול בהם מצה מכלל דבשביעי חובה לאכול מצה ומכיון דקרא דו' ימים בחובה קמיירי היכי מצי תו לדון במדה דדבר שהיה בכלל מה שביעי רשות אף ששה רשות ועוד דא"כ יהיה פירושו דהכא מתחלף מפירושו דשילהי פסחים דהתם פירש מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל ועוד דממיעוטא דו' ולא ז' אינו קרוי שהשביעי יצא מן הכלל משום דפירוש יוצא מן הכלל בכל מקום הוא כשחזר הכתו' וכתב הדבר שהיה בכלל פעם שנייה דומיא דשלמים שהיו בכלל כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וחזר וכתב והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר ניי' וטמאתו עליו ונכרתה שיצא מתוך הכלל ונכתב לבדו פעם שנית בלא שום חדוש דומיא דשלמים ופעם בחדוש דומיא דאשת אח שהיתה בכלל כל העריות ויצאת מן הכלל לחדש התר במקום מצוה דהיינו במקום היבום ואין הפרש בין אותו שנכתב פעם שנית לחדש בו דבר ובין אותו שנכתב פעם שנית בלא שום חדוש אלא שכשיצא ונכתב פעם שנית בלא שום חדוש נדון במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו וכשיצא ונכתב פעם שנית בעד שום חדוש נידון במדה דאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפי' ולא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיני' כדאי' בריש יבמו' אבל הכא דלא נכתב שביעי פעם שנית לא כדי לחדש שום דבר ולא בלתי שום חדוש כלל אלא שמכח אמרו ששת ימים תאכל מצות אנו אומרי' ששת ולא שבע מאי יצא מן הכלל שייך בה הרי לא נכתב שביעית פעם שנית כלל אלא הכי פירושא שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל אלא שהזכיר רישא דקרא ולא רצה להאריך ופירושו מדכתיב וביום הז' עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות למדנו שאינו חובה לאכול מצה שאם היה חובה היה לו לכתוב וביום הז' תאכל מצות ועצרת תהיה לכם דאין לומר שסמך הכתוב על מאמר ז' ימים תאכלו מצות דכיון דלעיל מיניה כתיב ששת ימים דמשמע ששת ולא שבע הוה ליה לפרושי וביום הז' תאכלו מצות שלא נחשוב שיצא מן הכלל וכן פי' אותו רש"י והרשב"ם ז"ל בשלהי פסחים גם רבים הלל ז"ל בת"כ בפרשת אמור. והשתא אתיא שפיר מה שנקר' השביעי יצא מן הכלל שמאחר שכתב הכתוב וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכלו מצות הרי הוא כאילו אמר וביום הז' עצרת בלבד שפירושו ולא בחיוב אכילת מצה ולולא המדה דדב' שהיה בכלל ה"א דוקא שביעי רשות אבל ששה חובה וקר' דשבעת ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ קאמר דבהא שוו כל השבעה אבל לעניין חובה ורשות כתב ו' ימים תאכל מצות לחובה והשביעי רשות ואם המדה דדבר שהיה בכלל למדנו שכלם שוים לרשות ולא לחובה ובין קרא דז' ימים מצות תאכלו ובין קרא דששת ימים תאכל מצות מצו' ולא חמץ קאמ' ומפני שאין אכילת המצה בהם חובה לא חשש הכתוב לכתוב גבי וביום הז' עצרת רק דין העצרת בלבד שהוא חובה וא"ת כיון דכולהו שבעת ימים שוים לרשות ולא לחובה למה חלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות דמשמע ששת ולא שבע ה"ל למכתב שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת תהיה לכם. י"ל דאי לאו זה החלוק לא הוה ידעינן דשביעי רשות ולא חובה וה"א שבעה לחובת מצה והיום השביעי אף לעצרת ולא בא הכתוב אלא להודיע דין חיוב העצרת הנוסף בשביעי חוץ מחיוב אכילת מצה השתא דחלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות והדר כתיב וביום הז' עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצו' למדנו דשביעי רשות דאם לא כן למה לא כתב בו חיוב אכילת מצה כמו שכתב בימים הששה והלא קרא דששת ימים תאכל מצות הוציאו מן הכלל ולא היה לו לסמוך אקרא דז' ימים מצות תאכלו והשתא אצטריכו כולהו קראי קרא דו' ימים וקרא דוביום הז' עצרת וקרא דז' ימים מצות תאכלו משום דאי לאו קרא דששת ימים תאכל מצות לא הוה ידעינן דשביעי רשו' ולא חובה דה"א הא דלא כתיב ביה תאכל מצות משום דסמך אקרא דז' ימי' תאכל מצות ולא בא המקרא הזה רק לחיוב העצרת בלבד ואי לאו קרא דוביום השביעי עצרת לא הוה שמעינן מקרא דששת ימים תאכל מצות דשביעי רשות אלא אם נפרש קרא דששת ימים תאכל מצות לחובה ושוב אי אפשר לומר מה שביעי רשות אף ששה רשות ועוד דה"א שהיוצא מן הכלל הם הששת ימים שהיו בכלל הז' ימים מצית תאכלו וחזר הכתוב וכתבו פעם שנית שהיוצא מן הכלל בכל מקום הוא מה שהיה בכלל וחזר ונכתב פעם שנית לא השביעי שלא נכתב פעם שנית כלל ואי לאו קרא דז' ימים מצות תאכלו אין כאן דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וה"א דוקא שבוע רשות ולא חובה אבל הששה חובה. וא"ת כיון דקראי דו' ימים תאכל מצות לפי המד' דמה שביעי רשות אף ששה רשות ברשות קמיירי היאך דקדקו מכאן מדלא כתיב וביום הז' תאכל מצות ש"מ דשביעי רשות הוא והלא גם הששה דכתיב בהו תאכל מצות רשות הוא י"ל דהא דדייקינן מדלא כתיב ביום הז' תאכל מצות ש"מ דז' רשות הוא בממה נפשך קא דייקינן לה דאי קרא דו' ימים תאכל מצות חובה הוא ה"ל למכת' נמי וביו' הז' תאכלו מצות ומדלא כתביה ש"מ דאכילת מצה בשביעי רשות הוא ואי קרא דו' ימים תאכל מצות ברשות הוא שביעי נמי רשות הוא ולא חשש הכתוב לכתוב בו תאכלו מצות מכיון דאין אכילת המצות חובה. וא"ת כיון דקראי דו' וז' ע"כ ברשות קמיירי דאי בחובה אי אפשר לעשותן רשות עם המדה דמה שביעי רשות אף כולן רשות אם כן מה הועילה המדה. י"ל דבלא המדה היינו מסופקים כו' ושבע' אם הם רשות או חובה ועם המדה למדנו שהן רשות וא"ת מה אנו צריכין למדה דלא ללמד על יצא אלא ללמד על עצמו הכלל כלו בלא המדה נמי למדנו זה דכיון דשביעי רשות הוא כדנפקא לן מקרא דוביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות עכ"ל דקרא דז' ימים מצות תאכלו רשות הוא ולא חובה דאי אפשר לומר תיבה מכיון דשביעי שהוא מכלל השבעה רשות י"ל אין הכי נמי דקרא דז' ימי' רשות הוא ופי' ז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ קאמר אלא שהיינו מפרשים קרא דו' ימים תאכל מצות שהוא לחובה ואין זה סותר קרא דז' ימים תאכל מצות שפירושו מצות ולא חמץ ואע"פ שהם בחובה צודק בהם גם כן מצות ולא חמץ:2זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו'. יש מפרשים דז' בכלל שבעת ימים מצות תאכלו היה ויצא מן הכלל וכתב וביום הז' עצרת ליי' אלהיך ולא נאמר בו תאכלו מצות ללמד לעצמו שהוא רשות ולא חובה ומן המדה הזאת למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא גם על הכלל כלו וכן נר' מדברי הרשב"ם בשלהי פסחים וקשיא דא"כ היכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו והלא הכלל באסור והפרט בהתר הוא והמדה הזאת בכל מקום היא כשהכלל באסור והפרט באסור דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית אבל בנדון דידן שהכלל בחיוב והפרט ברשות לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש דומיא דאשת אח שהיתה בכלל כל העריות ויצאת לדון בדבר חדש ולא היא גמרת מהכלל ולא הכלל גמר מינה אלא אשת אח דאישתרי אישתרי שאר עריות לא הכא נמי שביעי שיצא לרשות הוי רשום אבל שאר יומי תיבה דכה"ג אמרו בריש יבמות. ויש מתרצים דשביעי לא דמי לאשת את דהתם הכלל באסור והפרט בהתר אבל הכא הכלל מסופק אם הוא רשות או חובה והפרט מפורש שהוא רשות ולא חובה ואין כאן הכלל באסור והפרט בהתר ודיינינן ליה במדה שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצתי יצא אלא ללמד על הכלל כלו מידי דהוי אהבער' שהכלל מסופק אם חייבים סקילה על כל מלאכה ומלאכה לבדה או אינן חייבים סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות וכשיצאת ההבערה מן הכלל לחלק שחייבין עליה בפני עצמה למדנו על פי המדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. אך קשה דז' לא דמי להבערה דהתם אף על פי שבענין חיוב סקילה הכלל מסופק אם חייבין סקילה על כל מלאכה ומלאכה לבדה או אם אינן חייבין עד שיחלל שבת בכל המלאכות והפרט מפורש שחייבים עליו סקילה בפני עצמו מ"מ בעניי' האסו' שוין הן שהכלל והפרט שניהם יחד באסור ומאחר שהכלל והפרט שוין באסור דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו אבל ז' שבעניין החיוב עצמו נפל הספק שהכלל מסופק בו אם הוא חיוב או רשות והפרט מפורש בו שהוא רשות אין הכלל והפרט שוין וכיון שאין הכלל והפרט שוין היכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו אבל מצאתי בת"כ ברית' אתת שבה יתוקן הכל והיא זאת שבעת ימים מצות תאכלו מת"ל לפי שנא' שבעת ימים תאכל מצות וביום הז' חג ליי' שביעי בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שביעי רשות אף כלן רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל עליו תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות אם כן למה נאמר שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת כל ז' יוצא בה אדם ידי חובתו בפסח יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלים כל שבעה. ונ"ל שכך פירושה שבעת ימים מצות תלאכו מה בא ללמדנו אם לחייב אותנו באכילת מצה והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג ליי' ודרשינן שביעי בכלל שבע' ימים תחוג ליי' אלהיך היה שכל הז' ראויין לחגיגה שמי שלא חג בי"ט ראשון הולך וחוגג כל שבעה ואם כן למה יצא מן הכלל ונכתב לבדו אלא להקיש אליו כל שבעה מה שביעי אכילת מצה בו רשות כדנפקא לן מקרא דוביום השביעי עצרת אף כלן רשות ובלבד שלא יאכל חמץ וכיון שכן קרא דז' ימים מצות תאכלו מה בא ללמדנו אלא לומר לך שאין אדם יוצא ידי חובת מצה בליל ט"ו שהיא חובת אלא במצה הנאכלת כל שבעת יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין אלא ליום ולילה שאם רצה לאכול מהם לחובת מצה אינו יוצא י"ח אע"פ שהן מצה כהלכתה מכיון שהן נאכלין כל שבעה והשתא אתיא שפיר הא דדיינינן לי' במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מאחר שהכלל של שבעת ימים תחוג ליי' אלהיך והפרט של וביום השביעי חג ליי' שוין בעניין החגיגה ואין המקרא הזה מורה על דבר אחר אלא לתשלומי חגיגה דיום טוב ראשון ומכיון שהשביעי כמו השבעה לענין החגיגה למה יצא מן הכלל ונכתב לבדו אלא להקיש שביעי לשבעה בכל ענין מה שביעי רשות לאכול מצה כדנפקא לן מקרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת תהיה לכם אף שבעה רשות זהו הפי' הנראה בפירוש הברייתא הזאת ואם נפשך לומר שאין המדה הזא' נוהגת אלא בעניין שהיתה בו היציאה וכאן היציאה היא בעניין החגיגה והמדה היא בענין המצה תפרש הבריתא הזאת כפי מה שפירשה רבינו הלל ז"ל שביעי בכלל ז' ימים תאכל מצות היה ולמה יצא שחזר ואמר וביום השביעי ללמד שהוא חג ליי' הא כתיב קרא אחרינא ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים אלא להקיש ששת ימים ליום השביעי מה שביעי רשות כדמפרש במכילתא בפרשת בא אל פרעה מדכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצותי ומשמע דיום שביעי רשות אף כולן רשות דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל עכ"ל משמע שהוא סובר שוביום הז' דבק עם ז' ימים שלפניו כאילו אמי שבעת ימים תאכל מצות וכן ביום השביעי ויהיה גם חג ליי' ומאחר שא"א לומר שיצא כדי ללמד שיש בו חג שהרי כבר למדנו זה מקרא דובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים עכ"ל שלא יצא אלא לאכילת מצה כאילו אמר ז' ימים תאכל מצות וכן ביום השביעי דהשתא הכלל והפרט שניהם יחד באכילת מצה קמיירי ולמה יצא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות כדנפקא לן מקרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת אף ששה רשות אבל הפירוש הראשון נראה בעיני:3יכול אף הלילה הראשון רשות. דשביעי שיצא לרשות וששת ימים שהוקשו אליו ימים ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום האח' ועשרים לחדש כדלקמיה:4ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. פרש"י בפר' כל שעה קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דאל"כ בערב למה לי והלא בכלל שבעת ימי' מצות תאכלו הוא דימי' ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום הכ"א לחדש כדלקמן ואף לפי המכילתא דרב שמעון דמפרש קרא דעד יום הא' וכ' לחדש דקאי אאחריו דהיינו אז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ימים ולילות כדלקמן אכילת מצות נמי ימים ולילות הוא מדאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה כדלקמן וליכא למימר דקרא דבערב תאכלו מצות שהוא לחובה אינו אלא בזמן שב"ה קיים דאיכא פסח ובעי מצה דההוא מעל מצות ומרורים יאכלוהו נפקא כדתניא בפ' ערבי פסחים יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין ב"ה קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וא"ת מ"ל לרז"ל לומר דהאי בערב לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא אי משום דלא ה"ל למכתביה דבכלל שבעת ימי' מצות תאכלו אף לילות במשמע היכי לימא אלימא בראשון בי"ד יום לחדש תאכלו מצות עד יום הא' ועשרים לחדש מתחלת י"ד משמע אילימא תאכלו מצות עד יום הא' וכ' לחדש מתחלת החדש משמע. י"ל דה"ל למכתב עד יום הא' וכ' לחדש בערב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמשמע מתחלת יום ט"ו עד יום כ"א אבל לפי המכילתא שאמרו עד יום הא' ועשרים למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מניין דמשמע דס"ל דקרא דעד יום הא' ועשרים אאכילת מצות דלעיל קאי ולא על שאור לא ימצא שאחריו קשיא וא"ת אמאי לא דרשו הכא דומי' דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב אי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש י"ל כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע דאכילת מצה היא בזמן הפסח שוב אי אפשר לומר שתהיה אכילת מצה מבע"י משום דאכילת הפסח אינה אלא בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ולא מבע"י וא"ת מ"מ קשו קראי אהדדי דאי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד וליכא למימר דהכי קאמר בארבע' עשר יום לחדש כשיעריב שמשו שנכנס ליל ט"ו תאכלו מצות דאם כן גבי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב נמי נימא ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש כשיעריב שמשו שהוא ליל עשור ומ"ל לרבנן לומר גבי ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש בערב למד מכאן שמוסיפין מחול על הקדש ולמד כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי כבר תרצו התו' בפרק קמא דפסחים שאני הכא דכתיב תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי"ד בלילה תאכלו מצות אבל התם כתיב ועניתם קודם דבערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי ולפי זה אפילו בלאו קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ליכא למדרש מיניה אכילת מצה מבע"י ואם תאמר אימא איפכא ערב בכלל כל הלילות דשבעת ימים מצות תאכלו היה ולמה יצא מן הכלל ונכתב לבדו לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה ערב חובה אף כל הלילות חובה יכול אף ליל שביעי חובה תלמוד לומר וביום השביעי עצרת הכתוב הוציאו לרשות ולא לחובה. יש לומר אם כן בלאו קרא דבערב נמי כולהו קראי דאכילת מצה לחובה משמע וכיון דקראי גופייהו לחובה משמע אין צורך למדה דערב בכלל היה אלא למדה דשביעי בכלל היה ללמד לנו היפך הנראה מן הכתוב ועוד דקרא דבערב אינו מבואר שהוא לחובה אלא כשנניח שכולם לרשות ולא לחובה מכח המדה דשביעי בכלל היה שאז יש לנו לומר כיון שהערב הראשון הוא בכלל כל הלילות של שבעת ימים תאכל מצות דמשמע ימים ולילות והוא יצא מן הכלל ונכתב לבדו לא יצא אלא שלא יהיה בכלל שאר הלילות שהן לרשות דאם לא כן בערב למה לי אבל לפי המקשה שרוצה מכח המדה דערב בכלל היה לומר שכולן לחובה מנ"ל לומר שהערב הוא לחובה ושאר כל הלילות הן לרשות ולא לחובה לולא המדה דערב בכלל היה כו' דלמא כל הימים והלילות לחובה הן ומעתה תו ליכא לאקשויי למה לי ששה ושבע ומדה דדבר שהיה בכלל תלמוד לומר מדאצטריך בערב לקבעו חובה מכלל דכולהו יומי רשות ולא חובה ואם תאמר כיון דכולהו יומי רשות ולא חובה חוץ מלילה הראשון א"כ כולהו קראי דז' ימים מצות תאכלו וששת ימים תאכל מצות ל"ל לא לכתוב רחמנא אלא בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות ומסתמא שהוא לחובה ז' ימים מצות תאכלו וששת ימים תאכל מצות למה לי. י"ל אורחא דמלתא הוא לומר שבכל אותן השבע שאינכם אוכלים חמץ תסתפקו באכילת מצה וכדי שלא נטעה לומר שהן לחובה נכתב קרא דששת ימים תאכל מצות וביום הז' עצרת ללמד על השביעי שהוא רשות ולא חובה ומכח המדה למדנו שכלן רשות ולא חובה ויש לתמוה למה לא דרשו קרא דשבעת ימי' מצות תאכלו ללאו הבא מכלל עשה ויהיה האוכל חמץ בפסח עובר בלאו ועשה כמו שדרשו קרא דזאת החיה אשר תאכלו זאת החיה ולא הטמאים ולאו הבא מכלל עשה עשה וכדי שלא נטעה לומר שהן חובה כתב קרא דו' ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ללמד על ידי המדה דשביעי בכלל היה שהן רשות ולא חובה ולעולם האוכל חמץ בפסח עובר בלאו ועשה:5ת"ל לא תשחט על חמץ וגו' לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. וכיון דשחיטת הפסח הוא בי"ד למדנו שהשבתת חמץ נמי הוא בי"ד אף אם יהיה פי' לא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאם לא כן נשחט הפסח ועדיין החמץ קיים:6כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס. פי' ממלת ההיא הוא דמפיק לה דמלת היא ביישובה ובשלמות דעת משמע מפני שלשון היא מורה על מהותה שהוא שכלה ודעתה פרט לאנוס ולמוטעה ולשוגג שאז אין נפש האוכל נקראת היא המורה על מהותה אלא דבר אחר הוא הפועל והוא האונס או השגגה ההווי' בה אבל לא ממלת נפש קא מפיק לה כמו שחושבים קצת שהרי גבי נותן מזרעו למולך לא כתיב ביה נפש אלא ונתתי פני באיש ההוא ודרז"ל ההוא לא אנוס לא שוגג ולא מוטעה:
